את חושבת שאת אישה עצמאית, חזקה ואמיצה, שיכולה להתמודד עם כל מה שנקרא בדרכה, עד שאת מוכנעת לחלוטין ע"י יצור שטני מעופף.
אז שלשום בלילה צפיתי בסדרה החדשה מבית נטפליקס, "כאוס" ותהיתי על הדמיון המופלא למתרחש בישראל. הרגשתי שהרווחתי לגמרי את האסקפיזם הזול הזה, הרי אני פה לבד עוד מסוף אוגוסט, עת בן זוגי יצא לארה"ב לנסיעת העבודה הארוכה בהיסטוריה. ומאז אני מטפלת בילד, מטפלת בקליניקה, מטפלת בבית, מטפלת בכלבה.
בעודי לא מטפלת בכלום, ומתייחדת עם הטלוויזיה, פילחה את דממת הלילה אוושת כנפיים ויצור מכונף ענק התעופף לו לסלון. היצור שהגיח ישירות מן השאול, המשיך לעופף למטבח עת שערות לבנות הופיעו על ראשי באחת, והתקף הלב שלי סימן שהוא בדרך.
אתם מבינים, האישה העצמאית והעוצמתית שהיא אני, בד"כ, שיכולה ללכוד עכבר (לכדתי), שיכולה להיפטר מעקרב (נפטרתי), ויכולה להתמודד עם נחש (התמודדתי), נשארה חסרת אונים ומבוהלת לחלוטין אל מול ג'וק. ואיזה ג'וק זה היה! הזאוס של כל הג'וקים, לפחות 25 ס"מ, נודרת!
בעודי המומה והלומה ובלי הורג ג'וקים לרפואה, כי הוא בדיוק בקליפורניה, ובהיותי אובדת עיצות, אובדת נשימה ואובדת כיוון, התקשרתי בידיים רועדות לאחי שיבוא להצילני.
והוא הגיע. תודה לאל ותודה לאח, חמוש במגב. אחרי קרב איתנים בשטח בנוי, ואחרי שלולית אדירה של K300, הוא הכריע את הפולש. והלך.
ואז תהיתי איך ממשיכים מכאן.
כי צחוק צחוק, אבל אני מכירה אותי כבר 40 שנה, ויודעת שאחרי אירוע כזה, אני מרגישה רגליים קטנות הולכות עלי במשך שעות ארוכות, ושכל פיסת צל בבית מזוהה בטעות כעוד פולש מקפיץ דופק, ובודאי וודאי שאין סיכוי שאצליח לישון הלילה.
אז ניסיתי לעבוד עם מה שאני יודעת ומתרגלת.
נשמתי עמוק, והתחלתי להתבונן במה שיש. בסערה הלא הגיונית שחלפה בי, במחשבות שרצו בראש ובפחד שיגיע עוד ג'וק. ובמקום לנסות למצוא פתרונות, הסכמתי למחשבות פשוט להיות, ולחלוף לאיטן.
חשתי את הגוף שלי, את הכיווץ בבטן, את הנשימה הקצרה. ובמקום לנסות להעלים את התחושות הלא נעימות, פשוט הייתי איתן.
לאט לאט, הרגשתי איך הגוף והראש נרגעים. וזה עבד.
ואפילו הצלחתי לישון אחרי הערב המטופש הזה, שרק מי שפוביית ג'וקים זורמת בעורקיו, יבין.
בתמונה, ציר זמן מגניב ביותר של האירוע שיצר עבורי כלי AI חדש ומסקרן בשם Napkin
댓글