איזו תקופה מטורללת זו להיות בן אדם. איזו תקופה מטורללת זו להיות ישראלי. איזו תקופה מטורללת זו להיות בה הורה.
כשהחלה המלחמה באוקראינה, בפרק הקודם של הסדרה שכולנו צופים שבויים שלה, "העולם המוטרף בו אנו חיים", אני זוכרת שהייתי מוטרדת ומזועזעת ובעיקר הרגשתי חוסר אונים משתק ביכולתי לסייע לאומה שלמה שנקלעה בעל כורחה למלחמה אכזרית שלא רצתה בה.
אמרתי אז לבן זוגי שזו תקופה איומה לחיות בה והוא אמר לי שמבחינה היסטורית, אנחנו חיים בעידן הטוב ביותר משחר ההיסטוריה, והציג בפניי שלל נתונים על עבדות, תמותה במלחמות, התפתחויות מטאוריות בתחום הרפואי ועוד נתונים מאד נכונים שלא מרגיעים את הלב הכואב. הוא גם אמר ש"ככה זה, כל פעם השיט סטורם פוגעת במקום אחר על הכדור".
ואז, באוקטובר, השיט סטורם היכתה פה במלוא עוצמתה. ולנו לא נשאר אלא להחזיק ביד אחת את הכאב, השכול, הייאוש, החרדה מהעתיד, ואת העצב הגדול על מה שקרה ועוד קורה פה.
וביד השנייה, להחזיק בכל מחיר את החיים. הפשוטים, הקטנים, השגרתיים והשפויים.
ושני החלקים האלו הולכים איתי, איתנו, יד ביד כבר עשרה חודשים וחצי. ומרגיש שהאדם לא נועד להחזיק מורכבות כזו, כי כל יד מושכת למקום אחר. מושכת חזק ותובעת את מקומה. לא סתם כ"כ הרבה חולים מסביבנו בחודשים האחרונים. זה הגוף שמספר על עייפות החומר, על הקריעה הפנימית שנוצרת מהלחץ המתמיד הזה בין המשיכות.
ועדיין בתוך זה, יש לנו אפשרות לבחור.
לבחור להקשיב לרחשים השקטים שבתוכנו, לסוגי המחשבות השונות ולהסכים לתת להן מקום, ותוך כדי, לשים לב מתוך אילו מחשבות אנו נעים בעולם. לבחור לשים לב לרגעים הקטנים של חסד, אהבה, יופי, חברות ונחת. ולא פחות חשוב, לבחור להיות נוכחים, ממש בכאן ובעכשיו, גם כשהמחשבות רצות קדימה ואחורה בזמן.
אין זו בחירה פשוטה, ולעתים היא נראית כמעט בלתי אפשרית. אבל בכל פעם שאנחנו בוחרים לנשום עמוק, לחוש את כפות הרגליים על הקרקע, להביט בעיניים של מי שמולנו, אנחנו מוצאים את הדרך שלנו לחיות בתוך המציאות המורכבת הזו, רגע אחר רגע.
コメント