פעם מזמניי מזמנים, היה נראה לי שהאושר קשור ודאי לאיזו חופשה שווה במלדיביים, תחושת חופש אינסופית, עם קוקטייל פוטוגני ביד מתחת לעץ דקל, לגונות כחולות מרהיבות ועוד סממנים כאלו ואחרים ששייכים לאופן בו אנו תופסים חופשה מפנקת בעולם המערבי.
ואז מגיע גיל מסויים, כשכבר התבשלת מספיק לתוך החיים עצמם, והפנטזיה הזו נזנחת. תחתיה מגיעה ההבנה שהאושר הוא לא יעד, לא תקופה, ולא חופשה שווה, אלא רגעים.
רגעים קטנים של מתיקות, לא תכופים בהכרח, שיש לאסוף ולנצור אותם ולשמור עליהם באהבה ובקנאות. אפשר ממש לדמיין איך מאתרגים אותם ומצרפים אותם זה לזה בקופסא קטנה ויקרת ערך, הקופסא היקרה מכל.
לפני כמה ימים היה לי רגע כזה, כשפושטק הבית הגיע למיטה שלי בבוקר, סיפר לי, בלי ששאלתי, סודות כמוסים מחייו הקטנים בגן, ואף הסכים לשמוע כמה מחשבות שלי בנושא. לאחר שהזמן המשיך לחלוף ושעת היציאה לגן המשיכה להתקרב, ידעתי שתכף ניכנס לריטואל המרגש והמקורי שחוזר על עצמו בכל בוקר, הריטואל הקסום של "כמה פעמים אני צריכה לבקש ממך לצחצח שיניים". אז בנכלוליות רבה גנבתי עוד שניה של נחת וביקשתי ממנו לבחור שיר שנשמע ביחד, טרם ייגש למלאכת סילוק הקריוסים והבקטוסים, או יותר נכון, ירקוד מול המראה, עד שאתעצבן עליו ששוב מאוחר.
הפושטק המוזיקלי בחר את "הו מה יפים הלילות הקסומים" של נורית גלרון ואז התרפק והתפנק עלי כחתול (בחיי שאפילו בלי שוחד גלוי מצידי), ואני הרגשתי את הלב והגוף שלי נשטפים באהבה ובהכרת הטוב.
וזה היה רגע כזה, רגע פשוט ומושלם של אושר, רגע שדבר לא חסר בו. רגע שכל מה שחשוב ונעים בעולם, נכח בו באותו הזמן בדיוק. נצרתי אותו בקופסתי וחשבתי תודה.
בתמונה, עוד רגע שנשמר באוסף היקר שלי.
Comments