ילדים קטנים ושבת גשומה זה דבר שלא ממש הולך ביחד.
אז אחרי שנבנו בניינים, צוירו ציורים, נסחטו תפוזים, ושוגעו שיגועים, הבנתי שדי. קבעתי עם סיון שאיתמרי ואני נגיע מאוחר יותר לבקר את אלה. סיון ואני שותות קפה בסלון והקטנים משחקים בחדר. היש מושלם מזה?
לפני שיצאתי לסיון, לפתח תקווה, לקחתי את הטאבלט, לנסיעה, רק ליתר ביטחון. אבל בתכלס, חיכיתי לזמן האיכות הזה שלנו ברכב. השיחות הכי יפות וכיפיות הן השיחות שלנו באוטו.
רק הוא ואני, בלי מיליון הסחות דעת וגירויים אחרים. כן, יש שיגידו שיש פה קהל שבוי, אבל כמו שאמרה לי פעם מישהי חכמה בקליניקה על שיחות ברכב, ואולי לא רק עליהן, אלו השיחות הכי טובות, כי לא צריך לשמור על קשר עין ואפשר קצת לנוח בתוך השיחה כשמשהו בהן נהיה יותר מדי.
התחלנו בנסיעה ואיתמרי סיפר לי על דברים קסומים מעולמו הקטן והמתוק. אחרי חמש דקות בערך התחיל שוב גשם חזק. הבנתי שרעש הגשם לא יאפשר לי לשמוע אותו מאחור, ונתתי לו לצפות בתוכניות שהוא אוהב בטאבלט.
לעצמי, שמתי שיר של רונה קינן, שיר שכבר כמה ימים בא לי לשמוע. אבל משהו בשיר האהוב הרגיש לי מוזר. מהיר מדי.
שוב ושוב בדקתי ברמזור את ההגדרות בספוטיפיי. הייתי משוכנעת שמשהו השתבש, אבל הכל היה תקין. זו היתה המהירות הרגילה של השיר.
המשכתי להאזין ולא הצלחתי להבין איך זה שהשיר היפיפה הזה פתאום מהיר כ"כ. זה היה ממש מעיק.
הרגשתי שאני לא מספיקה להתענג על המוזיקה, לחוש אותה, לחשוב לרגע על המילים הנוגעות...
שניה, רונה, שניה, זה מהר לי מדי.
ופתאום הבנתי.
זה לא השיר. זו אני. זו אני שצריכה שדברים יהיו יותר לאט. הכל מהיר לי מדי.
המסע שלי להאטה החל כשעזבתי את התפקיד התובעני כ"כ בהיי טק, את מרוץ העכברים שגרם לי ללכת לאיבוד, ומאז אני מנסה לייצר לי את הקצב שלי.
מנסה לדחוס פחות ומרגישה שאני נושמת יותר.
ועדיין לפעמים, ממש כמו עכשיו, הכל מרגיש מהיר מדי.
הימים שחולפים כ"כ מהר, יום ראשון שפתאום הופך לשבת, העונות שמתחלפות במהירות... איך יכול להיות שאני כבר בת 42? איך יכול להיות שהילד הזה שרק נולד, כבר יודע לספר לי על השמש והכוכבים?
וכל מה שעולה בי זו משאלת לב,
להאט, ממש קצת, את העולם.
בתמונה רגע אחד, שהוא בדיוק בקצב הנכון.
Comments