העבר שלנו לא באמת עובר: על טראומה, גוף ונפש שלומדים לחיות יחד

לפני שש שנים עברנו תאונת דרכים. כשאני בשבוע 34 להריוני. איזו אימה.

חזרנו מחופשה בצפון, ובדרך חזרה בכביש החוף, בעודי נוהגת, פגעה בנו נהגת צעירה. מעוצמת המכה הרכב הסתחרר על הכביש ובאורח פלא הצלחתי לבלום אותו. עצרנו חזיתית 20 ס"מ מקיר הבטון שמפריד בין הנתיבים.

לא התהפכנו, לא התנגשנו באף רכב, אף רכב לא פגע בנו. באמת יצאנו בנס. "השגחה פרטית", כולם אמרו.

"רק" שברתי את עצם הבריח, המכונה "הקולב של הגוף". באותה תקופה למדתי למה. כשהקולב שבור, הכל נופל ממנו.

הייתי זקוקה לעזרה בכל פעולה, קטנה כגדולה. וכמובן בלי משככי כאבים בגלל ההריון. זה היה סיוט.

האירוע הזה כבר קרה מזמן. מאז כבר יש לי רכב אחר, הפכתי לאמא, עזבנו את תל אביב, עברנו קורונה, חווינו את ה- 7.10 והשלכותיו ועוד ועוד אירועים.

אבל התאונה הזו עוד חיה בי. ברקמות ובנפש שלי. אני יודעת את זה כי אני חשה את הדריכות הקלה בגוף ובנפש כשאני עולה על הכביש, כשאני שומעת על תאונות, כאני שצופה בהן במקרה בסרטים. כשאני מוצאת את עצמי מטולטלת כשאני חושבת לפעמים עד כמה הגוף שלנו שברירי ועדין ומה יכול לקרות לו בתאונת דרכים.

כן, חזרתי לנהוג מיד כשהחלמתי. וכן, דיברתי על זה, ובכיתי, ועיבדתי. אבל היא עדיין שם, התאונה. חלק מהביוגרפיה שלי.

כי העבר שלנו לא באמת עובר.

הוא נארג לתוך הבד שממנו אנחנו עשויים, צבעיו, מרקמיו וקמטיו הופכים לחלק מהשלם.

לפעמים אני תוהה אם זה בכלל נכון לשאוף ל"עיבוד מלא", כאילו יש איזו נקודת סיום מושלמת שבה החוויה מפסיקה להדהד בנו. אולי העיבוד האמיתי הוא דווקא בקבלה. בהכרה שהאירועים המכוננים בחיינו משנים אותנו, ושנחיה איתם לצידנו, כמו צל שמשתנה בגודלו אך תמיד נוכח.

אנחנו לא אוסף של סיפורים שהסתיימו. אנחנו התהליך המתמשך של כל מה שקרה לנו, מתערבב ונאסף לכדי הווה מורכב ועשיר. וזה בסדר. זו לא עבודה שניתן לסיים, זו הנפש האנושית במלוא תפארתה המורכבת.