לפני שנים, כשהייתי מנהלת משאבי אנוש, העברתי הדרכות והרצאות באופן שוטף. זה היה חלק טבעי ומהותי מהתפקיד - להדריך מנהלים, לעמוד מול קהל, להעביר מסרים מורכבים בצורה ברורה ומדויקת.
אתמול, אחרי הפסקה ארוכה, חזרתי להדריך. הפעם בזום, והפעם בנושא אחר, שקרוב מאד לליבי. הדרכת AI! הדרכה בנושא יישומי בינה מלאכותית ליועצות קריירה של "לכל אדם יש שביל".
בימים שלפני ההדרכה הרגשתי רגשות מעורבים - מצד אחד התרגשתי והתלהבתי מהאפשרות לשתף בנושא שכל כך מלהיב אותי ושאני מאמינה שיכול להעצים ולהעשיר את עבודתן של היועצות. מצד שני, החששות הטרידו אותי - האם אחרי הפסקה כה ארוכה מהדרכה אצליח להעביר את החומר בצורה מעניינת? האם אצליח לחדש? האם לא החלדתי? החששות שלי אף התגברו קלות כשראיתי שעשרות משתתפים נרשמו להדרכה.
ההדרכה היתה אמורה להתחיל בשעה 20:30, וכמובן שבשעה 20:00 כבר ישבתי מול המסך, מוכנה ומצפה. בשמונה עשרים וחמש היינו חמישה משתתפים בלבד. הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ קלות, וריח הטראומה הקולקטיבית של "הקיץ של אביה" נישא באוויר.
אבל כאן, הסוף היה שונה. תוך דקות התמלא החדר בפנים מוכרות וחדשות של יועצות קריירה נפלאות, ואבן ראשונה נגולה מליבי. מה שהתחיל בחשש, הפך למפגש מעשיר שבו כולנו - גם אני - למדנו זו מזו. השאלות העמיקו, הרעיונות שצצו הפתיעו והדיונים פתחו צוהר לדרכים חדשות לשלב AI בעבודתנו. הרגשתי איך ההתלהבות שלי מהנושא מדביקה את המשתתפות, ואיך החששות המוקדמים שלי מתחלפים בהנאה צרופה מהשיתוף והלמידה ההדדית.
זו הייתה תזכורת נפלאה לכמה דברים: שלפעמים הפחדים שלנו הם בסך הכל משהו שמספר לנו דבר מה על עצמנו , שתמיד אפשר לחזור למקומות שעושים לנו טוב, ושיש משהו כ"כ חשוב ומשמעותי בלתת במה לעוד חלקים מתוכנו.
ובעיקר - שכשאנחנו מחוברים למה שאנחנו עושים, כשאנחנו מביאים את עצמנו במלואנו, הקסם פשוט קורה מעצמו.
בתמונה- מדריכה נרגשת מאד לפני ההדרכה
Comments