כמעט שלושה שבועות. 19 ימים. 456 שעות. שלושה סופ"שים תמימים. זה הזמן שבן זוגי היה בנסיעת עבודה בארה"ב. אבל מי סופר.
זו לא הפעם הראשונה שהוא טס במסגרת העבודה לתקופה ארוכה יחסית, וחמסה חמסה, הכל פה מתקתק. אמנם היו כמה אירועים לא פשוטים בדרך , כמו הסתגלות לא פשוטה לגן החדש, אזעקה אחת שתפסה לי את הגב קשות, וכמובן שיא כל השיאים, תקרית הג'וק המעופף הידועה לשמצה.
אבל כאמור, בסך הכל, הכל עבר בשלום, אין תלונות.
וכשבעלי חזר שלשום, גיליתי נפילת מתח מה היא, ועד כמה אני זקוקה לחופשה. חופשת מנוחה כזו, של חוסר מעש ובהייה בטבע.
אך למרות שתשו כוחותיי וכלו משאביי, חופשה כזו לא מסתמנת בעתיד הקרוב. וליבי מבקש חופשה. חופשונת. קטנה כזו, קטנטונת.
ואז, רצה הגורל והבוקר היתה לי הדרכה (אנשי טיפול עוברים הדרכות באופן קבוע, כדי לדון בתהליכים טיפוליים, בדילמות וכו'). והמדריך הנערץ שלי, אבנר הכהן, הזכיר את המשפט של ה- Rolling Stones, ואמר שהוא חושב שהמשפט הזה צריך להיות תלוי בדלת של כל קליניקה- "You can't always get what you want, but if you try sometimes you get what you need".
והמשפט הזה בא לי בדיוק בזמן. כרגיל.
וחשבתי על החופשה שאני כ"כ רוצה, ושאלתי את עצמי למה אני כ"כ זקוקה לה, מה אני באמת באמת צריכה.
והבנתי שאני צריכה שקט, פשוט שקט.
ושקט, הוא אמנם מצרך יקר ערך בישראל של 2024, אך עדיין זמין יותר מחופשה. אז הכנתי לי קפה טעים בכוס שאני הכי אוהבת ויצאתי למרפסת, שהיא המקום הכי שקט והכי קרוב לטבע שיש בנמצא.
ופשוט הייתי לי ושקטתי לי.
ואמנם זו לא החופשה שאני רוצה, אבל קיבלתי קצת קצת מהשקט שאני צריכה.
אז אני לא יודעת אם המשפט החכם הזה, שמזכיר דבר כ"כ פשוט, אבל כ"כ חשוב, יתנוסס על דלת הקליניקה שלי, אבל בטוח ארשום אותו על המראה בחדר האמבטיה, כדי לזכור את ההבדל החשוב בין השניים, בין מה שאנחנו רוצים ובין מה שאנחנו צריכים.
コメント