למה אנחנו לא מרגישים כמו שחשבנו שנרגיש?

בשבוע שעבר ניגשתי לבחינה גדולה וחשובה שהתכוננתי אליה זמן רב, חודשים של הכנה. חיכיתי כבר להיות אחריה. חיכיתי להקלה שתגיע אחרי, אולי אפילו לשמחה.

וביום הגדול, על אף שכבר במעמד הבחינה קיבלתי עדכון על כך שעברתי בהצלחה, שמתי לב שאין את תחושת ההקלה והרווחה לה ציפיתי. שלא לדבר על שמחה, כמובן.

נכון, המתח חלף, וגם נכנס עוד מקום לנשימה.

אבל זהו.

וזה הפתיע אותי. אולי אפילו קצת ביאס.

וזה גרם לי לחשוב על כך. שזה די מדהים, הדרך בה אנחנו מנסים לחזות את הרגשות העתידיים שלנו. חיים בתוך סיפור שיצרנו ובטוחים שאנחנו מכירים היטב את מנעד התגובות הרגשיות שלנו, מתכננים חוויות עתידיות על בסיס אותה הכרות משוערת. ובמציאות, מופתעים.

כך למשל, דברים שמעוררים בנו חשש ואולי אפילו אימה, חולפים בצורה פשוטה יותר מאיך שהערכנו אותם. הבדיקה הרפואית שהדאיגה אותנו וגזלה שינה, מתבררת כשגרתית. השיחה הקשה שדחינו והעיקה עלינו, מתגלה כמשחררת ומיטיבה.

ובכיוון ההפוך, הדברים שאנחנו בטוחים שיביאו נחת ושמחה, לעיתים מתגלים כמעוררים תגובה רגשית מורכבת. הקידום שחלמנו עליו מייצר מתח שלא צפינו והנסיעה לחופשה לה חיכינו כ"כ, מתגלה כמאתגרת במיוחד.

אולי זה קשור לעובדה שאנחנו מנסים להבין רגש עתידי דרך נקודת המבט הנוכחית. אבל רגש, מסתבר, לא עובד כך. הוא מושפע מתחושות הגוף, מהמחשבות שמגיעות, מהאנשים שמסביבנו, מהעייפות או הערנות שלנו, ומהמוני משתנים שלא עולים על הדעת כשאנחנו "מתכננים" איך נרגיש.

ויכול להיות שהציפיות הרגשיות שלנו הן בעצם דרך להרגיש שיש לנו שליטה על דברים לא נשלטים. אשליה קטנה שאנחנו מייצרים כדי להרגיש קצת פחות חסרי אונים בעולם כאוטי ולא צפוי.

אבל אולי דווקא בהסכמה לוותר על השליטה יש משהו משחרר. להסכים לקבל את הרגש והחוויה כפי שהם. להסכים לנו להיות כפי שאנחנו.

ובסופו של דבר, זה אחד הדברים היפים בלהיות אנושיים, היכולת שלנו להפתיע את עצמנו, להיות מורכבים ובלתי צפויים יותר ממה שאנחנו חושבים שאנחנו. להכיר את עצמנו מחדש, פעם אחר פעם.

בתמונה, שובב מדופלם בחופש הגדול.