top of page

מה קורה כשנותנים לרגשות שלנו מקום? סיפור אמיתי ומעורר השראה

Writer's picture: Gali BarGali Bar

לפני כמה ימים, עצרנו אחרי הגן ליד המכולת בשדירה ואיתמר שיחק עם יערה, חברה מהגן.


אחרי כמה דקות, הם התחילו לחקות צעקות עורבים בקולי קולות. אני, הרגישה לרעשים, שלחתי אותם לפיסת הדשא הקרובה עם רעיון, "יאללה, תחרות צעקות!".


הם היו מאד מרוצים והתחילו לצעוק בתורות ואני הייתי מרוצה שמוקד הרעש התרחק בחמישה מטרים.



ואז הגיעה אישה מבוגרת בדרכה למכולת, ותהתה לפשר הצעקות. חיפשתי בפניה סימני ביקורת, אבל מצאתי רק סקרנות. הסברתי לה שהשובבים מתחרים בצעקות.


"בא לי לצעוק גם," היא אמרה פתאום בגילוי לב מפתיע.


"קדימה," עניתי לה בחיוך, "את מוזמנת".



היא הביטה סביב, ופשוט צעקה. הילדים הופתעו לרגע, אבל מיד קיבלו אותה למשחק בטבעיות מופלאה. "עוד יחשבו שאני משוגעת," היא אמרה לי.


אמרתי לה שזה בסדר, כולנו קצת משוגעים. במיוחד בתקופה הזו.



כשיצאה מהמכולת אחר כך, עצרה לידי. "היה כל כך טוב לצעוק," היא אמרה. "לפעמים אני פשוט צריכה למצוא מקום ולצעוק בו. יש כל כך הרבה כאב... מתי כל זה ייגמר"



הנהנתי בהבנה וליבי יצאה אליה.


היא צודקת.



הלכנו כל אחת לדרכה, אך המפגש הזה, על כל רבדיו, המשיך להדהד בי. הכנות המפתיעה שלה על הכאב שהולך עימה, אולי עם כולנו, ואותה משאלת לב שביטאה.


חשבתי על כולנו, מסתובבים בעולם עם כל כך הרבה רגשות שאצורים בנו, והקושי למצוא מקום בטוח לשחרר את כל מה שאנחנו נושאים בפנים.



אנחנו זקוקים כ"כ למרחבים מוגנים אמיתיים, מקומות שבהם אפשר להסיר את השריון, לתת לפגיעות שלנו להתקיים, לשחרר את הכאב והפחד. מקומות שבהם המילים "קשה לי" יכולות לצאת מהפה בלי שנרגיש צורך להצטדק או להתנצל על עצם קיומן. מקומות שבהם אפשר פשוט להיות.



המפגש עם האישה הזו, שבחרה לצעוק באמצע הרחוב, שהעזה להיות פגיעה מול זרים גמורים, נשאר איתי והרטיט בי איזה מיתר עדין. יש משהו כל כך פשוט ואמיץ במעשה הזה. אולי זו תזכורת עדינה לכולנו - שמותר להרגיש, שמותר להתפרק. שדווקא כשמסירים לרגע את המסכות, את הצורך להחזיק, מתאפשר מפגש פשוט, אמיתי ואנושי. עם עצמנו ועם האחרים.




2 views0 comments

Comments


גלי בר
054-5215225 
brgali@gmail.com

bottom of page