היום הייתי עם בן החמש שלי, אהוב ליבי, באיזו חנות, והוא אכל לי את הראש, שגם כך כבר היה אכול, כאחד מסימפטומי אוגוסט הארוך ביקום.
הרגשתי שעוד שניה בדיוק, אני מתחילה לאבד את זה ולכן התרעתי על כך, ואמרתי לו שאני ממש מבקשת שיפסיק להתלונן, אחרת עוד רגע אחד בדיוק, אני אהיה ממש לא נחמדה.
ובדיוק באותו רגע קוסמי, ראיתי מולי אמא אחרת, מוקפת בשלושה ילדים, שבספירת אוגוסט, הם שקולים לתשעה. והתשיעיה הזו, שדיברה איתה במקביל, היתה לפתע קצת בשוק, כי פתאום האמא השתתקה, נשאה עיניה אל התקרה ואז היא הסבירה להם בקול שקט שהיא נושאת תפילה, תפילה אל המזגן שהיא לא תשתגע.
ואז צחקתי בלב, וניסיתי ליצור איתה קשר עין כדי לשלוח לה חיוך של הזדהות, אבל היא המשיכה לבהות במזגן במבט חלול, והילדים המשיכו לרטון, לדרוש, לשאול ולספר מה קרה אתמול בבריכה בצרמוניה מושלמת.
זה היה רגע טוב להזכיר לעצמי שזה סוף אוגוסט ושכולנו מחורפנות, נטולות משאבים, ושכל עוד לא דווחו עלינו לרווחה, מגיע לנו להדליק משואה.
אז אמא יקרה, אבא יקר, סבתא יקרה, מזכירה את זה גם לך.
בתמונה, ילד חמוד מאד, שממש בקרוב יאופסן בגן החדש שלו לרווחתה הנפשית של המצולמת השניה.
コメント