top of page
  • Writer's pictureGali Bar

על מגלשות הרים ופחד אימים, וכיצד הקשבה לגוף יכולה לשנות הכל (פורסם ב- 30.5.24)

לפני שבוע חזרנו מרומניה אחרי טיול משפחתי בקרפטים. זה היה טיול יפיפייה, מלא טבע, שלווה וקרבה משפחתית, שהיו נחוצים לנו במיוחד לאור החודשים האחרונים.

באחד הבקרים נסענו לטייל בטבע, ובדרך צדה את עיננו פרסומת ענקית למגלשת הרים אלפינית. צ'יק צ'ק עדכנו את היעד בוייז ונסענו אל המגלשה האימתנית.


כשהגענו, קלטתי כמה המגלשה ענקית. המסלול מטורף, רווי פניות חדות ובגובה מפחיד במיוחד. התחלתי לחוש את הבהלה מזדחלת לגוף.


ואז גיליתי לאימתי שקרון המגלשה מתאים לשני נוסעים בלבד. ואילו אנחנו, שלושה. הבנתי שלמרות שמה שבאמת בא לי, זה לחלוק קרון עם בעלי כי אני מתה מפחד, אצטרך לגלוש לבד, או עם איתמר.

היות ולהשאיר את איתמר לבד בערבות רומניה, כששנינו במגלשה, לא היתה אופציה (למרות ששקלתי זאת בכובד ראש), הבנתי שאני במלכוד. משותקת מפחד לגלוש לבד ומבועתת לא פחות מלעשות זאת עם איתמר.

הבנתי שאני חייבת להשתמש בכל הטריקים שלרשותי.


ראשית החלטתי להשתמש בבן שלי כמקור לאומץ, כי אין מצב שאני יוצאת אמא פחדנית. אני רוצה להיות אמא אמיצה ומגניבה. ואז התחלתי לנהל עם עצמי דיאלוגים לא פורים במיוחד, מסוג "יאללה, י'זקנה, פעם היית עפה על דברים כאלה, מסנפלינג מפלים ועד צניחה חופשית. תתאפסי על עצמך ומהר".

וואלה, לא עזר.

בכלל.

ואז גם הצטערתי מרות על כך שאין לי איזה פלאסק קטן עם מיץ אומץ, משהו איכותי לנשמה.


וברגע של בהירות, בתוך הכאוס הזה, הבנתי שאני צריכה לעצור ולשנות כיוון. הבנתי שכרגיל, התשובה היא בגוף.

הפניתי תשומת פנימה ושמתי לב שיש לי כיווץ אדיר בבטן, כיווץ של פחד.

לקחתי שתי נשימות עמוקות ואיטיות אל הכיווץ.

היתה קצת הקלה.

ואז עוד מספר נשימות טובות.


הדברים הרגישו עכשיו אחרת.


אמרתי לאיתמר (ולעצמי) שהולך להיות ממש כיף, והפעם גם האמנתי לי.

עלינו על הקרון שהתחיל להעפיל לגובה מטורף....

הדהירה המשוגעת מטה היתה אחד הדברים הכי כיפים שעשיתי בשנים האחרונות.


"איזה מזל שאפשר לנשום", חשבתי לעצמי.

לטפל בגוף, לווסת את הרגש, להיטיב עם עצמי, ולשנות באופן משמעותי את החוויה.


בתמונה, אנחנו לפני העליה למסלול בפעם השלישית! היה אדיר


0 views0 comments

Commenti


bottom of page