אתמול בבוקר, איתמר צרח וצעק ואמר שהוא לא יאהב אותי יותר לעולמי עולמים.
למה? כי הוא נורא נורא רצה לדעת איך קוראים לשיר שהתנגן ברקע. לצערי, כאם המזניחה שאני, שעוד תדובר רבות על ספת המטפל, לא יכולתי לבוא באותו הרגע בדיוק. אגב, אם תהיתם, השיר החשוב ביותר בעולם באותו רגע, היה "ציגלה ביגלה בום" של יגאל בשן. אכן נכס תרבותי חשוב, לכל ילד ופעוט בישראל ואולי אף ביקום כולו.
כשהילד החמוד הזה, מתחיל להתחרפן ככה, אני מרגישה לעיתים שמידת החרפון שלי עולה בהתאם. לאט לאט, וביציבות, בעיקר כשהטרלול מתחיל להתארך ואורך הרוח שלי מתחיל להתקצר.
בתוכי אני יודעת שזה בכלל לא קשור לאיתמר, זה לוחץ אצלי על הכפתור האדום הגדול של "חוסר אונים".
לכל אחד יש כפתור כזה, לפעמים כתוב עליו "פחד מנטישה", לפעמים "חוסר ערך" או "פחד מכישלון". יש המון כפתורים מאמללים כאלו. איש איש וכפתורו. רובנו אגב, זכינו להיות הבעלים הלא מרוצים של כמה.
אנחנו יודעים שכשהכפתור הזה נלחץ, החוויה היא בלתי נסבלת, וכל מה שאנחנו רוצים הוא לכבות אותו, להפסיק את הסבל הזה. יש לנו שלל טריקים. אחד השכיחים הוא הנייד ומסכים אחרים. יש גם אכילה רגשית, עישון, סקס, שינה, כעס ועוד, שעוזרים לנו למסך את הכפתור. לעיתים נצליח לבחור בפתרונות מיטיבים יותר כמו ספורט, מוזיקה, חיבוק אוקסיטוציני, שיחה קרובה וכו'.
בתור חוקרת כפתורים ותיקה, ובעלת מספר כפתורים, אני מתרגלת כבר שנים דרך מופלאה לטפל בכפתור. נשימה.
אני מזהה שהכפתור נלחץ, ומבינה שזה הזמן להפנות קשב אל הגוף. אני לוקחת נשימה עמוקה, אל הכפתור, שמופיע אצלי בדמות כיווץ במרכז הבטן, ומוציאה את האוויר לאט לאט. לפעמים שתי נשימות מספיקות. לפעמים צריך ארבע. ולפעמים יותר. וזה עובד. אני יכולה לחזור להיות יותר אני. קצת יותר נינוחה וקצת פחות סובלת.
העוגן הזה, הנשימה, שתמיד איתנו, מתחילת חיינו ועד קיצם, הוא גלגל הצלה שלנו.
ממליצה לכווווולם לנשום. גם עכשיו ממש.
בתמונה, אנחנו בטרלול מסוג אחר (פילטר, למען הסר ספק)
Comments