הטבע שבתוכנו: למה אנחנו נבהלים מהחלקים ה"חייתיים" שלנו

אתמול בלילה אחי קפץ אלי. ישבנו ושוחחנו כשג'וני, הכלבה, יצאה למרפסת.

בזווית העין הבחנתי בה עומדת מעל אדנית הלוונדר הענקית בתנוחה מוזרה וחשודה.

רגע לאחר מכן ראיתי אותה חוזרת עם משהו אפור וגדול בפה.

חשבתי שאולי מצאה שקית שעפה למרפסת, יצאתי אליה במהירות והזדעזעתי לגלות שהיא אוחזת יונה בין השיניים. יונה!

בלי לחשוב, פלטתי צווחה "ג'וני!"

הכלבה נבהלה ושמטה באחת את היונה, שנפלה לרצפה ומיד התעופפה במשק כנפיים.

ג'וני חזרה פנימה עם מבט מבויש וכמה נוצות בזוויות הפה. אחרי כמה דקות אף הבחנתי בטיפת דם קטנה על האף שלה.

הייתי המומה.

מה קרה לכלבה העדינה, הרכה והשקטה שאימצנו בקורונה? הכלבה שפעוטות המשפחה מלטפים ללא חשש, הכלבה שלא קופצת על אורחים, הכלבה שלעולם לא חוטפת אוכל, מאיפה הגיע הצד הזה?

ואז עצרתי את עצמי. למה בעצם אני כל כך בשוק?

הרי בסוף היא חיה. חיה מסוג כלב. קרובת משפחה של הזאב. חיית ציד.

זה פשוט הטבע שלה, שלפתע צץ ועלה לפני השטח.

המחשבות המשיכו לרוץ בראשי בבוקר, כשטיילתי איתה את טיול הבוקר.

מה באמת ההבדל בינינו לבינה? גם אנחנו, חיה מסוג אדם.

גם אנחנו טובים, מנומסים ומחוברתים, עד שפתאום עולים בנו תוקפנות, כעס, ודחפים אחרים, החלקים הפחות נשלטים.

אבל הם שלנו, חלק בלתי נפרד מאיתנו.

לפעמים אנחנו מופתעים כשהם מציצים החוצה, בדיוק כמו שהופתעתי מג'וני. אנחנו מתביישים בהם, מסתירים אותם, מדחיקים אותם. מתכחשים להם. אבל הדחקה אינה הכרה, וללא הכרה אין קבלה אמיתית.

ככל שניטיב להכיר את כל חלקינו, גם אלה שלא תמיד נוח לנו איתם , נוכל לראות אותם בבהירות. במקום להדחיק את מה שמביך או לא נעים, נוכל להבין שאלה חלקים טבעיים שלנו. ודווקא מתוך ההיכרות הזו נובעת החירות האמיתית, היכולת לבחור. כשאיננו בורחים מעצמנו, אנחנו כבר לא נשלטים על ידי דחפים לא מודעים, אלא יכולים מעט יותר, להחליט כיצד להגיב.

אולי זה הרווח הגדול ביותר בהכרת כל חלקינו , לא רק השחרור מהבושה והמאבק, אלא גם האפשרות לבחור מתי לתת למה שבנו ביטוי ומתי להניח לו. לבחור כיצד לחיות את חיינו במלואם.