נשארים רק מתוך פחד? כך תדעו מתי הגיע הזמן להמשיך הלאה

"זו רק תקופה קשה בעבודה".

עכשיו כשחזרנו לשגרה אחרי החג, אפשר לדבר רגע על המשפט הזה, שאולי אתם מספרים לעצמכם כבר שנה שלמה. אולי בעצם שנתיים?

אנו זוכרת איך זה היה אצלי, בחיים התעסוקתיים הקודמים שלי, כשסירבתי לראות עד כמה אני במקום לא נכון עבורי. זה היה כשעוד הייתי עמוק בהיי טק.

חיפשתי את התפקיד הבא שלי והיה לי ברור שאני חייבת למצוא מקום שיאפשר work life balance, אחרי שנים הרבה יותר מדי אינטנסיביות בעבודה.

וכמובן, כמו תמיד, הסימנים הופיעו בהתחלה, אבל לא הסכמתי להבחין בהם.

\

מתי בעצם הייתי אמורה להבין שאני לא צריכה להיות שם?

אולי כשנקבע לי ראיון עם המנהלת הישירה שלי לתשע בערב?

אולי כשקיבלתי על הראש על כך שלא עניתי לווטסאפ שנשלח אלי ב-23:50 ?(ולמען הסר ספק, זו לא היתה הודעה דחופה. בכלל)

אולי זה היה כשהמנהלת שלי אמרה לי שכדי להצליח בארגון הזה צריך "להתאבד על התפקיד"?

ואולי זה כשהייתי חוזרת תדיר הביתה גמורה, בשעות לילה מאוחרות ומרגישה שאני במצב של "לא לדבר אלי, לא לפנות אלי"?

כן, היו עוד הרבה סימנים שהצטרפו לאיטם לסימן קריאה חד משמעי. ועדיין לקח לי זמן להקשיב לו. פשוט כי זה מפחיד להבין שזה כבר לא מתאים.

עמוק בפנים, אנחנו יודעים את זה. לפעמים זה מתבטא בשביזות יום א, במוטיבציה נמוכה, במרירות שמצטברת, בחיים מסופ"ש לסופ"ש.

לפעמים לוקח שנים עד שאנחנו מסכימים להכיר בזה.

קוראים לזה פחד. הוא לרוב מתחפש ל"שיקולים רציונליים" שמונעים מאיתנו להקשיב לקול הפנימי הזה ולכן נשארים. וסוחבים. כאלו אנחנו, אלופי העולם בסחיבות.

אומרים לעצמנו ש"ככה זה בחיים", או ש"זה לא הזמן". כי השוק חלש, כי מלחמה, כי משכנתא, וכי וכי וכי. ובינתיים השנים חולפות. והסבל נשאר.

והמחיר כבד.

והיופי הוא שכשמוצאים את המקום שבאמת מתאים לנו, זה מרגיש כמו לנשום פתאום אוויר אחרי שנים של מחנק. פתאום העבודה היא חלק מהחיים, והיא לא במקום החיים. העשייה מרגישה טובה, משמעותית, ומחוברת למי שאנחנו באמת. וזו תחושה ששווה המון. מניסיון.

אני בגרסת ה AI שלי, ומי שיודע לספור עד חמש יודע לבד.