איך הרצאה אחת למאות אמהות עזרה לי לגלות את עצמי מחדש

לפני חודשיים בערך, החלטתי החלטה. אני אומרת "כן" למה שמגיע אלי. ובאופן בלתי ניתן להסבר, לא הסבר הגיוני לפחות, קיבלתי באותו שבוע שלוש הצעות מעניינות ולא שגרתיות, שכמובן, אמרתי עליהן "כן", כי כך הבטחתי לעצמי.

אחת מהן היתה ההצעה של Sivan Alfi, יזמת ומקימת היחידה להכוונת אמהות משוחררות, להרצות בכנס של דיגיטף של עיריית תל אביב, כנס שרשומות אליו 700 אמהות תל אביביות. סיון הזמינה אותי לשאת הרצאה בנושא ההתמודדות עם צומת הקריירה סביב הכניסה להורות.

אז כן, ידוע שהנושא הזה סופר קרוב לליבי ואחוז נאה מנועצי הקריירה שלי הוא אמהות שרוצות לחזור לעבודה ומנסות להבין מי הן כעת ומה חשוב ומה נכון להן בנקודה זו, כך שהנושא הזה באמת זורם לי בדם, אבל מכאן ועד הרצאה?

אני מול קהל, אמיתי? אני??

להעביר סדנא, אני מנוסה בהחלט.

הרצאה בזום, ברור שכן.

 אבל הרצאה מול כ"כ הרבה אמהות (ועוד פלאס one כי כולן מגיעות עם הבייבי)?

אמא'לה ואבא'לה.

ולי בכלל יש פחד קהל עוד מהופעת הסיום של כיתה ו' במתנ"ס קריית משה, כשכל ההורים של שלוש כיתות ו' מסתכלים עלי מתוך אפילת הקהל. ואני? אני בוהה בהם בחזרה בבלאק אאוט טואטלי (ורואה את אבא של עופרי מסתכל עלי מהחשיכה וצוחק).

אבל החלטתי שאומרים כן, זוכרים?

מפה לשם, התחלתי לבנות את ההרצאה. בן זוגי היקר נתן לי רוח גבית עם עידוד וחיזוקים, והופ'לה (בכל זאת, בומרית לתפארת) נולדה הרצאה. הרצאה מהממת, אודה ולא אבוש.

הרצאה מלאת ערך, שכ"כ כ"כ נוגעת במקום העדין הזה, של איך חוזרים לעבודה אחרי שהחיים חוטפים חתיכת זפטה כשנהיים הורים, כשהזהות מתערבלת, כשהערכים וסדרי העדיפויות עוברים עדכון גרסא וכשנוצר מאיתנו משהו חדש. תרתי משמע.

אז סיון היקרה, מלא תודה שהזמנת אותי, ומלא תודה לעצמי שאמרתי כן, ותודה לבעלי על החיזוק המוראלי ותודה לעיריית תל אביב שנתנה לי במה ותודה לאמהות שבאו לשמוע, וגם לתינוקות החמודים שנתנו לאמהות שלהן להקשיב בין הנקה, נענוע, בכי וציוצים מתוקים.

היה כיף!